היסטוריה – חלק א'

היסטוריה א

בעוד שמדינת ישראל הנוכחית הינה מדינה חדשה יחסית שנוסדה ב-1948, ארץ ישראל הינה בעלת היסטוריה ארוכה ולעיתים מאוד מורכבת המגיעה אלפי שנים אחורה עד לראשיתה של הציביליזציה האנושית. פשלו אליה כמעט כל אימפריות העולם הישן, כולל הפרסים, הרומאים, העותומנים, והבריטים – אפילו המונגולים פשטו על ערים אשר נמצאו בשטח של ישראל של כיום. זהו גם מקום הולדתן של היהדות והנצרות. ירושלים הינה עיר הקודש עבור שלושת הדתות המונותאיסטיות: יהדות, נצרות, ואסלאם.

ישראל הייתה מאוכלסת במשך עשרות אלפי שנים, והתגלו בה שרידים נאנדרתליים בין כ-50,000 שנים. מיקומה האסטרטגי משמש כמעבר בין אסיה למצריים, וכובשים אפריקאים הפכו את ישראל למטרה אידיאלית לאורך הדורות. האומה הראשונה שהייתה בעלת השפעה על האזור הייתה המצרים הקדמונים. בערך בשנת 1000 לפני הספירה, ממלכת יהודה עצמאית קמה תחת שלטונו של המלך שאול. הממלכה שכנה דרומית לפניציה (כנען). אחרי מלחמות אזרחים לסירוגין, הארץ נכבשה ע"י האשורים והפרסים, ובערך בשנת 330 לפנה"ס, ע"י אלכסנדר מוקדון. ממלכת יהודה חדשה אשר נשלטה ע"י שושלת המכבים נכבשה שוב בשנת 63 לפנה"ס ע"י הרומאים. בסביבות שנת 30 לספירה, ישוע מנצרת החל את לאסוף את מאמיניו הראשונים בגליל.

בעקבות המרד היהודי ברומאים בסביבות שנת 70 לספירה, בני ישראל הוגלו מירושלים ע"י הרומאים, מה שיצר פזורה יהודית ניכרת בעולם כולם, כאשר רוב היהודים נמלטו לאירופה וצפון אפריקה. אולם בני ישראל רבים אך נותרו בארץ ישראל מחוץ לירושלים במהלך מאות רבות, אך רדיפה הובילה לדילול אוכלוסיית בני ישראל אשר נותרו במולדתם. האזור נכבש ע"י המוסלמים במאה ה-7, וכיפת הסלע הוקמה ע"י האימפריה הערבית באותה עת. במהלך ימי הביניים, נוצרים מאירופה פלשו ארצה בתקופה שידועה כ"מסעות הצלב", והקימו ממלכה קטנה כאן, והרגו את כל התושבים הלא-נוצריים, אך הם הוגלו בסופו של דבר לאחר מספר מאות. הארץ נשלטה לאחר מכן ע"י אימפריות מוסלמיות שונות, אשר עם הזמן התגבשו להיות האימפריה העותומאנית. במשך ששת המאות שבהן העותומנים שלטו בירושלים, סולטן סולימאן המפואר בנה מחדש את חומות העיר העתיקה בירושלים.

במהלך מלחמת העולם ה-1, הבריטים שלטו בארץ, אשר הייתה ידוע כפלשתינה באותה עת. הבריטים ייעדו את שני השלישים המזרחיים של פלשתינה להיות מדינת עבר-הירדן בשנות ה-1920 (אשר כיום ידועה כירדן). הבריטים הסכימו לתמוך ברעיות של שיבתם של יהודי אירופה למולדת אבותיהם בשליש הנותר של פלשתינה. בשנות ה-1900 המאחרות ושני העשורים הראשונים של המאה ה-20, יהודים אירופאים רבים נמלטו מן הרדיפות והפוגרומים ועברו להתיישב בפלשתינה הנמצאת תחת שלטון המנדט. במהלך שנות ה-1920 וה-1930, הייתה הגירה מאסיבית של יהודים לפלשתינה, כאשר רבים מהם הם יהודי אירופה הנמלטים מן הפרעות האנטישמיות (אשר התחוללו בעקבות שינויים פוליטיים בגרמניה), אשר הובילו במרוצת השנים לשואה. לקראת 1939, כשליש מאוכלוסיית פלשתינה הייתה מורכבת מיהודים (לשם השוואה, ב-1917 אחוז היהודים באוכלוסייה היה רק 10%), אך לאחר סיום מלחמת העולם ה-2 ב-1945, הבריטים לא הותירו יותר הגירה יהודית לפלשתינה, מפחד שאוכלוסיית הערבים תקים מרד נגד השלטון הבריטי במידה ויאפשרו לעוד יהודים להגיע לקולוניה.

התנועה הלאומית היהודית התחזקה באופן משמעותי לאחר אירועי מלחמת העולם ה-2. מעצמות גדולות רבות, כולל את האמריקאים, תמכו ברעיון של עצמאות יהודית בפלשתינה כהדרך היחידה להבטיח את הישרדות העם היהודי. אמנם הבריטים היו יותר הססים, מפאת פחד ממרד מצד הערבים. אנשי התנועה הלאומית היהודית, מעודדים בתמיכתם של האמריקאים והצרפתים, החלו לאבד את סבלנותם בהמתנה לבריטים שיעניקו להם את עצמאותם, והחלו בהתקוממויות חמושות משל עצמם כנגד השלטון הבריטי.

לאחר שנתיים של אלימות גוברת והתמרדות, בסתיו של 1947 הבריטים החליטו לסגת מן השליש המערבי הנותר של מערב פלשתינה. האו"ם המליץ ששטח זה יחולק לשתי מדינות: מדינה יהודית, ומדינה ערבית. היהודים קיבלו ונענו לתכנית האו"ם לחלק את הארץ לשתי מדינות, אך הערבים סירבו בתוקף. למרות זאת, לאחר חצי שנה, ב-14 למאי 1948, הבריטים נסוגו, ואנשי התנועה הלאומית היהודית הכריזו על עצמאותה של מדינת ישראל. הערבים הגיבו בפלישה צבאית למדינת ישראל המתהווה, וכתוצאה מסירובם לתכנית האו"ם ותקיפתם לאחר הבעת סירובם, לא הוקמה לבסוף מדינה ערבית. ישראל ניצחה ניצחון מזהיר במלחמת העצמאות. במהלך המלחמה, כ-600,000 תושבים ערבים נסו משטחי פלשתינה, אשר הייתה כעת מדינת ישראל הטריה. עד היום, ישנו ויכוח סוער בין אם כוחות ישראלים גירשו אנשים אלו במהלך המלחמה או שמא הם עזבו בעצמם, אך ניתן להניח שבמידה מה, שתי הטענות נכונות.